"Pulp Fiction" הוא יותר מסרט הוא נקודת ההתייחסות שלפיה מיליוני אנשים קובעים מה זה מגניב. הוא היה הניצוץ שהזניק אלפי קריירות קולנועיות שרצו להיות "כמו טרנטינו". זה אחד הקטעים התרבותיים המשפיעים ביותר אי פעם. הוא כותב, מפרק, משתמש בעשרות סרטים והשפעות שונות ויוצר משהו שהוא כמעט חדש לגמרי. כמו שאי אפשר שלא לראות כמה הסרט חייב לאבותיו הקולנועיים – מרטין סקורסזה, וודי אלן וז'אן-לוק גודאר, בין היתר. אי אפשר גם שלא לראות עד כמה הוא אב קולנועי בזכות עצמו. בקיצור, "Pulp Fiction "הוא מכתב אהבה לקולנוע, רק בלי קצת לעשות קצת" סינמה פרדיסו "וצועק לך באוזן," וואו!! קולנוע!!!". "Pulp Fiction" מראה את אהבתו לקולנוע מאחורי כל קלישאה שבה הוא משתמש רק כדי לזרוק אותה מהחלון, ומאחורי כל ליהוק שנראה ברור בימינו אבל עדיין כדאי להעריך כמה לא ברור זה היה אז, וכמה אהבה חלק הליהוק הזה לכוכבי קולנוע מכל הסוגים. מכל מבחר של "Pulp Fiction" פורץ מאגר של ידע קולנועי על אהבה לכל חלק בתעשייה הזו מהסרטים הכי "אמנותיים" ועד לסרטי הת'ראש שראו בדיוק שני אנשים הבמאי של הסרט הזה וטרנטינו. טרנטינו, במובן מסוים, הוא מסוג חובבי הסרטים שחובבי הסרטים רוצים ומוכנים כל כך להזדהות איתם. בעוד יוצרי קולנוע אחרים דוחקים ביוצרים להתעניין יותר באמנויות כדי להעשיר את עבודתם, טרנטינו הוא אדם שכולו קולנוע וטלוויזיה , והוא לעולם לא ידרוש את האנשים שעובדים איתו או את האנשים שצופים לו לעשות יותר מדבר אחד לאהוב קולנוע. זה מגניב. ו"Pulp Fiction", כיאה לחזון של טרנטינו, פשוט מגניב. וכשאתה רואה את זה בגיל הנכון, אתה רק רוצה להיות הסרט הזה - לא דמות מסוימת, אלא הסרט כולו. טרנטינו אולי עשה סרטים טובים יותר או חכמים יותר מ"Pulp Fiction", אבל הוא לא עשה סרטים מגניבים יותר, ולמען האמת, גם לא אף אחד אחר. מאז 1994 הרבה אנשים ניסו לחקות אותו, בין אם בסרטי גנגסטרים דומים ובין אם בדרכים אחרות, ואף אחד לא הצליח. יש גיל שבו פחות אכפת לך מהתדמית שלך וממה שאחרים חושבים , אבל לפני שאתה מגיע לגיל הזה, בדרך כלל אכפת לך ממגניב - ואין דבר יותר מגניב מאשר "ספרות זולה." הסרט, למי שבמקרה לא מכיר אותו, מספר את סיפורן של כמה דמויות שנפגשות במגוון אירועים המתרחשים בסדר לא - כרונולוגי בעליל - דמות מסוימת מתה באמצע הסרט רק כדי לחזור לסצנות האחרונות שלו, למשל. הסרט עוסק בעיקר בעולם התחתון של לוס אנג'לס, בעיקר דרך צמד הדמויות ג'ולס ווינסנט אבל זה הרבה יותר משניהם - בין אם זו אומה תורמן שמקשטת את הפוסטר של הסרט בצדק רב, הארווי קייטל נכנס לרגע ולהציל את היום, טים. רות ואמנדה פלאמר שמבקשות מכולנו להיות מגניבים, וינג ריימס שמספרת לנו איך הגאווה מרמה אותנו, ברוס וויליס שצריך למסור את החדשות על גורלו של זד, כריסטופר ווקן בסיפור על וייטנאם, שעון, ותחת ועוד. הסרט הוא יותר מסך הסיפורים והדמויות הללו, אבל הקסם שלו טמון בהם ובאנושיות שלהם, מה שזורק את הסרט לכיוון אחר ומפתיע. למי שגדל על דיאטה של ​​סרטי פשע לפני "Pulp Fiction", הסרט הזה הוא כמו שק של לבנים שנופלת על הראש שלך כשהוא מראה לי את הז'אנר האהוב עם אנושיות בלתי צפויה. אבל היופי ב"Pulp Fiction" הוא שהאנושות לא מזדקנת - וגם בימים אלה, אחרי שכולם שדדו מהסרט הזה כל מה שאפשר לשדוד, זה עדיין עובד. לא החידוש ב"Pulp Fiction" הוא שהופך אותו לסרט נהדר, אלא הלב העצום שלו. טרנטינו אף פעם לא מתייחס לדמות משנה כאל דמות משנה – גם מי שהולך לקבל כדור בראש מקבל כעת איזשהו אפיון בטקסט, עליו מקפיד טרנטינו בליהוק מדויק, ו העריכה הופכת את הביצועים למושלמים. אבל כמובן שזה לא מה שיגידו לכם כשתשאלו מה הופך את "Pulp Fiction" לסרט שהוא. לא, הדבר הראשון שיגידו לכם על "Pulp Fiction" הוא כנראה הדיאלוג. בימים אלה השתנו סדרי העדיפויות ומדי פעם האווירה של הסרט חשובה יותר מהמילה הכתובה, אבל הייתה תקופה - אפילו לפני טרנטינו, כמובן, ובוודאי אחריו - שהדבר הכי חשוב בסרט היה כמה שנון ומצחיק ותפיסה הדיאלוג שלה היה. ופתאום כל החברים שלך מתחילים לדבר על איך קוראים לדברים בצרפת, השיטה המטרית, הארנק שאומר אם יש לך צאצא טוב או רע, ציטוטים פיקטיביים מהתנ"ך, עיסויי רגליים, קטשופ, ומה קורה בתקופת ימי הביניים ותחתים נפגשים – וזה קצה הקרחון. ואין מה לעשות - איפה שיש כל כך הרבה סטייל ומגניב, מתאספים מעריצים שמתרגשים מדי עד שזה נהיה לא מגניב לאהוב את הסרט שוב. וזה אולי מה שהופך את "Pulp Fiction" ליצירת מופת נצחית ולא רק יצירה ששייכת לדור מסוים - גם כשלוקחים את המגניב, "Pulp Fiction" הוא סרט יפהפה - לא ויזואלית, אלא כפי שעשיתי. נכתב בעבר, בגלל הדרך שבה הוא נותן חיים חדשים לדמויות ישנות. הסרט אינו עוסק באנשים בחליפות המחליפים שכל ויורים באנשים, אלא באנשים בצמתים קריטיים בחייהם ששואלים את עצמם האם הם יכולים לעשות טוב, וכיצד. כאן מבקשים לומר משהו כמו "גם אם הלבישנו את הדמויות בתלבושות מגוחכות והורדנו מהן את כל הסטייל, הסרט יעבוד", חוץ מ"Pulp Fiction" זה לא רק דיון תיאורטי - בשלב מסוים זה קורה, והסרט עובד אפילו טוב יותר. כי כן, כמובן שזה הסגנון – אבל זה גם הרבה יותר. בימינו קל לקחת את "Pulp Fiction" כמובן מאליו או להרים את האף לטרנטינו ולהסביר איך שאר הקריירה שלו מראה איך הוא במאי שבעיקר יודע לגנוב מאחרים או מכל דבר אחר. אולי זה נכון, וגם אני קצת מזלזלתי בטרנטינו, אבל אתה פשוט לא יכול לקחת ממנו את "Pulp Fiction", לא משנה כמה אנחנו אוהבים את זה. זה יצירת מופת, ברק בבקבוק שבו כל המרכיבים הנכונים נמצאים בדיוק בפרופורציה הנכונה, סרט שאפשר להבין למה כל יוצר צעיר עיטר את הקירות שלו בפוסטר משלו, וסרט שפשוט צריך לראות. Gotopnews.com